חרוב מצוי
חָרוּב מצוי (שם מדעי: Ceratonia siliqua) הוא מן עץ-שיח חורש ים-תיכוני, בינוני, יְרוֹק־עַד הצומח גם בפארק פתוח, ממשפחת הקטניות (Fabaceae). הוא גדל בר וכנטע תרבות סביב אגן הים התיכון ובדרום-מזרח אסיה. החרוב המצוי נחשב למין יחיד בסוגו, עד אשר בשנים 1979–1980 התגלה ופורסם מין נוסף, הגדל בהרי עומן ותימן ובהרי סומליה, ברום של 900 עד 2,000 מטרים, בשם Ceratonia oreothauma
הידעת?
העץ שימש להכנת רהיטים בעלי גוון אדמדם. בקליפה ובעלים השתמשו בעבר במלאכת הבורסקאות לעיבוד עורות.
איפיון
החרוב עץ ירוק-עד, גלדני, גובהו ארבעה עד עשרה מטרים, רוחב נופו עד עשרה מטרים, צמרתו רחבה, מעוגלת ולעיתים פרועה ועלוותו צפופה. הגזע עבה ולעיתים הוא מגיע לעובי ניכר העולה על מטר אחד, אך איננו ישר לאורך ניכר, לכן הוא לא ראוי להפקת קורות לקירוי. לאחר כריתה מתפתחים מהגדם ענפים חדשים כדוגמת עצי חורש ים תיכוני אחרים. הענפים חסונים וקליפתם המעוצה מחוספסת וצבעה חום אפור. עצת החרוב אדמדמה, וענפיו הצעירים צבעם חום אדמדם. עצי חרוב נתקפים בפטרייה בְּהוּקִית שטוחה (Ganoderma appianatum), הגורמת לריקבון ספוגי בגזעי עצים מבוגרים ועלולה להביא לקריסתם המלאה או החלקית. היא חודרת לתוך העצה דרך פצעים ובעיקר לאחר גיזום ענפים עבים. עצים פגועים ניתנים לטפול באמצעות חומרי הדברה המבוססים על נחושת. העלים מסורגים, מורכבים-מנוצים זוגיים, לעיתים רחוקות בלתי זוגיים (עם עלעל סופי). אורכם 10 עד 20 ס"מ, והם נישאים על פטוטרת ארוכה ללא לוואים. העלים בעלי שניים עד ארבעה זוגות עלעלים, לעיתים רחוקות זוג אחד או חמישה זוגות. העלעלים על פי רוב נגדיים לאורך ציר העלה, שצבעו משתנה במהלך הלבלוב מאדום לירוק. העלעלים רחבים ואליפטיים, גלדניים, תמימים ובעלי פטוטרית קצרה ועבה. ישנם עצים עם עלעלים גדולים ויש עם עלעלים קטנים. אורך העלעלים 3 עד 7 ס"מ ורוחבם 3 עד 4 ס"מ, צידם העליון ירוק-כהה, חלק ומבריק וצידם התחתון ירוק בהיר.העלעלים מסוגלים לשנות את תנוחתם בהתאם לכיוון השמש הפיוניות של העלעלים פתוחות בבוקר, נסגרות לקראת הצהריים, ולאחר מכן נפתחות שנית אחר הצהריים ונסגרות בערב. מתקבלת עקומה דו-שיאית טיפוסית לפעילות הפיוניות שמתארת סגירה של פיוניות בשעות השיא של החום בצהריים בתקופת הקיץ. צמיחת החרוב איטית מאוד בשנים הראשונות לחייו. עונת הפריחה מתחילה בסוף הקיץ, בניגוד לשאר העצים בארץ ישראל, ונמשכת בדרך כלל מאוגוסט עד נובמבר ואף בדצמבר-ינואר ועיקרה בחודש אוקטובר. ישנה שונות בין עץ לעץ במועד הפריחה במיוחד של העצים הזכריים. לאחר ההאבקה והחניטה נותר הפרי קטן מאוד וירוק במשך כל החורף ורק בתחילת הקיץ הוא מגיע לגודלו הסופי וצורתו כתרמיל בשרני-גלדני בלתי נפתח. צבעו הופך לחום-כהה (שחור). העוקץ שלו נהיה חום. רק אז נעלמת העפיצות (טעם הבוסר) והפרי מתוק וראוי למאכל אדם. עשרה חודשים חולפים מעת החניטה ועד ההשלמה של הפרי
פרחים ורבייה
פריו תרמיל ארוך דמוי סהר פחוס, צבעו חום-שחור, בעל ציפה מתוקה, וראוי למאכל אדם ובעלי חיים. תכולת המים בפרי החרוב נמוכה במיוחד ומכאן שמו (בעברית, יובש = חרבה), אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.
עצי החרוב פורחים באוקטובר, וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה. לפרחי הזכר הרבים יש ריח אופייני ועז הנודף למרחוק ונחשב מטרד לאדם. סיום ההבשלה באוגוסט של השנה שאחרי, ואיסוף הפירות בחודשים ספטמבר-נובמבר. פריחתו אדומה או צהובה. עץ החרוב מאריך ימים עד 200 שנים. העץ אינו עמיד לטמפרטורות נמוכות מתחת לאפס ואף ל-3 מעלות צלזיוס, הצמיחה מואטת מתחת ל-10 מעלות צלזיוס והוא אינו גדל היטב מעל לרום של 500 מטר ובמפנים דרומיים ומזרחיים בשל העדפתו לחום וקרינת שמש ישירה וחזקה. על אף שישנם עצי חרוב שתולים ומניבים ואף בר גם בירושלים ואף ברום של 780 מ'.
בשנת 2005 הוכרז עץ החרוב בישראל כערך טבע מוגן, אך ההכרזה לא חלה עליו כצמח תרבות – כצמח שנזרע או נשתל בידי אדם בגידול חקלאי או בגינת נוי ושאיננו, כולו או חלקו, מן הבר. מאידך, כריתתו והעתקתו של עץ החרוב נאסרה בכל הארץ בתיקון 5 לפקודת היערות בתחילת 2012 אלא אם ניתן רישיון לכך מפקיד היערות.
התפרחות חד-מיניות מסוג אשכול בחיק העלים או על ענפים בני שנתיים ויותר ולעיתים אף על הגזע. אין סדר ושיטה נראים לעין במנח של התפרחות על הענפים. הן יכולות להיות ניצבות כלפי מטה או כלפי מעלה, מוטות לפנים או מוטות אחורה, מקובצות או בבודדת. מספר הפרחים בתפרחת הוא 20 עד 50. הפרחים באשכול נישאים על עוקצים זעירים לאורך צירו של גבעול קצר וחזק, אדום וחסר עלים באופן רציף וספירלי, הבכירים למטה והצעירים מעליהם. בדרך כלל רוב הפרחים מתפתחים בו-זמנית באותה תפרחת. הפרחים בתחילת גדילתם הם דו-מיניים, אך בדרך כלל מין אחד מדוכא במהלך ההתפתחות ושרידי המין המדוכא ניכרים בפרח.
האבקה
האבקה בחרוב היא האבקה המשלבת האבקת רוח והאבקת חרקים, וזאת האחרונה, נחלקת להאבקת ולהאבקת לילה באמצעות אבקה וצוף המשמשים כפיתיון לחרקים. נראה שקיים פיתיון נוסף לזימון חרקים אוכלי כנימות והוא הפצת חומרים נדיפים שמרמזים על כנימות. מנגנון זה מכונה האבקה בשלוש רמות הזנה פרח הזכר מציע שפע אבקה החשופה לכל חרק. פרחים משני המינים מייצרים צוף רב (עד 23 מיקרו-ליטר לפרח) בעיקר אחרי חצות ובלילות לחים. הצוף מופרש בריכוז של 20% עד 30% ועם ההתחממות בשעות הבוקר הצוף מתמצק לגבישי סוכר. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין עצי הזכר לעצי הנקבה.
הידעת?
באוכלוסיות החרוב השונות אפשר לפגוש טיפוסים שונים של מיניות. כרגיל החרוב הוא תלת ביתי, היינו האוכלוסייה מורכבת מפרטים דו ביתיים שכל פרחיהם זכריים, פרטים שכל פרחיהם נקביים, ולעיתים רחוקות פרטים חד-ביתיים שנושאים גם תפרחות זכריות וגם תפרחות נקביות. אם העץ החד-ביתי נושא בנוסף לתפרחות הזכריות והנקביות גם תפרחות דו-מיניות הוא יחשב לפוליגמי
הידעת?
המיתוס כי זרעי החרוב דומים זה לזה במשקלם אינו נכון משום שמשקלם נע בין 180 מ"ג ל-210 מ"ג. ולמרות זאת בתקופה העתיקה הם שימשו כיחידת משקל לזהב ולאבני חן, כנראה בגלל זמינותם, משקלם הנמוך ויכולת האדם למיין ולהסיר זרעים גדולים מדי או קטנים מדי. נמצא שבני אדם יכולים להבחין בהצלחה בהבדלים במשקל זרעי חרובים של כ-5% לפי העין, מה שמוכיח את האפשרות להפחתת השונות הטבעית של זרעי החרוב במידה ניכרת[25]. הערבים קבעו את ערכו של מטבע הקִירַט כ-1/16 של מטבע הכסף דִּירְהָם. השם קירט בא מזרעי עץ הקוֹרַל החבשי (החרוב) ששימשו במזרח הקרוב כיחידת משקל לזהב. שם זה עבר ליוונית (kerátion) וללטינית ולאיטלקית (carato) והפך במערב לקרט (carat). בימי הביניים, החל משנות ה-1570 נתקבל הקרט כיחידת משקל ליהלום שערכו נע בין 197 מ"ג במקום אחד ל-207 מ"ג במקום אחר. בשנת 1907 ערכו נקבע בוועדה בין לאומית ל-200 מ"ג לפי השיטה המטרית.
פרי
תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל-120 קילוגרם פרי. היבול נע בין 500 ל-750 ק"ג לדונם בבעל, ופי שניים בשלחין. פרי החרוב משמש בראש ובראשונה למאכל בהמה. כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ויוצרים ממנו אבקת חרובים, שממנה מכינים מוצרים שונים בתעשיית המזון, כמו שוקולד חרובים או דבש חרובים, שנחשבים כחטיפי בריאות. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות ובהן טקסטיל, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה. האנדוספרם והעובר משמשים כחומר גלם לתעשייה, ומפיקים מהם חומרים רבים כגון גאלאקטומאנאן.
שמות החרוב
שמו המדעי של חרוב מצוי "Ceratonia siliqua" מקורו מהמילה היוונית keras דהיינו "קרן" ומהמילה הלטינית siliqua דהיינו "תרמיל". מקור השם האנגלי הנפוץ "carob" הוא מן העברית והארמית kharuv ומהן השם השתלשל לשפה הערבית kharrub ובתיווכה הוא הגיע אל לשונות אירופה המודרניות. בספרדית algarrobo או garrofero; בפורטוגזית alfarrobeira; בקטלנית garrofer or, או ;garrover באיטלקית carrubo; בצרפתית caroubier; בגרמנית Karubenbaum; ביוונית charaoupi; בטורקית charnup. שם נפוץ במערב: locust tree (עץ נושא תרמיל), St. John's bread - שם זה הפך לשם נרדף לחרוב שהיה אחד מהצמחים שהוצעו לזיהוי 'דבש היער' שהיה מזונו של יוחנן המטביל (מתי, ג', 4). השם חרוב איננו מוזכר במקרא אך מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. מקור השם נתון לוויכוח בין החוקרים. האם המקור הוא המילה "חרב" על שם צורת הפרי המזכיר חרב או המקור הוא מ"חורב" כלומר יובש בגלל מרקמו היבש של הפרי. שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב).
בית גידול
החרוב משגשג בבתי גידול ברום נמוך עם אקלים ים תיכוני סובטרופי - קיץ ארוך חם ויבש וחורף עם גשמים מתונים, ומגלה סבילות לאזורי חוף חמים ולחים. המאפיינים את בית הגדול המביאים אותו לידי שגשוג ורבייה הם כדלהלן: טמפרטורה ועוצמת קרינת השמש – בתי גדול, המתאימים לחרוב צריכים להיות בעלי אקלים ים תיכוני סובטרופי המאופיין בחורפים קרירים אך לא קרים, עם אביבים חמימים עד חמים, וקייצים חמים עד חמים מאוד. עץ בוגר אינו זקוק לקור חורפי, בשונה מעץ הזית הזקוק לקור חורפי לשם פריחה תקינה. החרוב עלול להינזק כאשר הטמפרטורות יורדות מתחת ל־4C°- ולא לשרוד בטמפרטורות שאינן גבוהות מ־7C°-. לדוגמה, בחורף 2013 נשברו עצי חרוב רבים או מתו כתוצאה מן השלג שפקד את ישראל[26]. עם זאת, החרוב יכול לשרוד טמפרטורה של 40 מעלות צלזיוס ורוחות יבשות חמות במהלך הקיץ. צמיחת העץ מואטת מתחת ל־10C°, ולהבשלת התרמילים דרושות בין 5,000 ל-6,000 שעות מעל C°9. רוחות חזקות עלולות לשבור ענפי עצים בוגרים ולנתק תרמילים וגם לפגוע בעצים צעירים. גשמי סתיו עלולים להזיק להאבקה ולהפחית את יבול הפירות. לחות גבוהה באביב מעודדת הדבקה בפטריות (Oidium ceratoniae) גם בעלים וגם בתרמילים. סוגי קרקע - שורשיו העמוקים של עץ החרוב מאפשרים לו קיום במגוון רחב של סוגי קרקע: מקרקעות חוליות, עניות בחומרים אורגנים ומדרונות סלעיים ועד קרקעות עמוקות אבל מנוקזות היטב. כמות משקעים - עץ החרוב מותאם היטב לסביבות יבשות עם כמות משקעים שנתית ממוצעת בין 250 ל-500 מ"מ בשנה, והוא מסוגל לשרוד באקלים יבש ללא השקיה.
תפוצה בעולם
התפוצה של החרוב עדיין לא מובנת במלואה, משום שהוא טופח והופץ כגידול חקלאי על ידי האדם לפני אלפי שנים אין יודעים בבירור עד היכן גבולות תפוצתו הטבעית מגעת ומהם תחומי תפוצתו על ידי האדם. לעת עתה הבוטנאים חלוקים בדעתם לגבי מוצא החרוב. חלקם משערים, שמוצאו של החרוב המצוי הוא טרופי-סודני, מהרי תימן, ופריחתו בסתיו היא תכונה שרידית שהייתה מותאמת בעבר לתנאים של גשמי מונסון, ונשארה מאז תקופת המיוקן, עת שלטה הצמחייה הטרופית-סודנית באגן הים-התיכון ועד היום. חלקם משערים שמוצאו בדרום מזרח אסיה שגם שם מרובים גשמי סתיו ומינים נוספים ודומים לו בתכונותיהם גדלים שם. ואחרים טוענים שמוצאו מאגן הים התיכון ופריחתו בסתיו ותכונות אחרות הן התאמה אקולוגית עכשווית לפריחה בסתיו - עונה דלה יחסית במאביקים. מחלוקת קיימת גם לגבי מקום הביות של החרוב בין הסוברים שהוא בוית במזרח הקרוב לבין הסוברים שהביות התרחש בערב ובקרן אפריקה.
עץ החרוב גדל בר ובתרבות מאז העת העתיקה ברוב מדינות אגן הים התיכון, בדרך כלל במקומות בהם חורף גשום ונוח וקיץ חם ויבש ועל קרקעות דלות. אין ספק שהחרוב היה נפוץ במזרח הקרוב וערכו הכלכלי הוכר על ידי היוונים הקדמונים, והערבים. היוונים הביאו אותו מהמזרח התיכון ליוון ואיטליה, והערבים הפיצו אותו לאורך ארצות צפון אפריקה ומשם צפונה לדרום ומזרח ספרד ופורטוגל משם נדד לדרום מזרח צרפת.
התפוצה של חרוב הבר במזרח התיכון כוללת: טורקיה, סוריה, לבנון, ישראל, דרום ירדן, עיראק ואיראן. באירופה חרוב מצוי גדל בארצות השוכנות לחופי הים התיכון: דרום פורטוגל, דרום וממזרח ספרד, דרום מזרח צרפת, איטליה, יוון, מלטה, אלבניה ובאיים הים תיכוניים כגון הבלארים, האיים האגאיים וקפריסין. בצפון אפריקה חרוב מצוי גדל במרוקו, באלג'יריה, בתוניסיה, בלוב, ובמצרים (רק בסיני).
בעת החדשה החרוב אוקלם בהצלחה באזורים של העולם עם אקלים ים תיכוני: בארצות הברית (אריזונה וקליפורניה), מקסיקו, ארגנטינה, צ'ילי, דרום אפריקה, דרום אוסטרליה והודו.
אמנם אוכלוסיית החרוב גדולה ואין סכנה להישרדותה, אך כמות העצים הולכת ומתמעטת, מכיוון שהגידול החקלאי של החרוב בעולם ירד באופן ניכר בשמונים השנים האחרונות. מרבים לגדל חרובים ולייצאם בעיקר בספרד במרוקו ובקפריסין.
תפוצה בארץ ישראל
עץ החרוב נפוץ בארץ כעץ חורש ים תיכוני וכעץ יער פארק פתוח ברום נמוך של עד 400 מטרים בשדרת ההר המרכזי, לאורך החוף, בשפלה, ובעמקים. וכן מצוי בנגב, בסיני, בגולן ובחרמון, בגלעד ובאדום. מקובל כי החרוב גדל בר בעיקר מתחת לרום של 400 מטרים, אך בעקבות הריסת החורש פלש החרוב לגבהים והוא גדל במפוזר עד רום של 800 מטרים. עצים יחידים או קבוצות קטנות פזורים כמעט בכל אזורי ההר. אומנם מקובל כי החרוב אופייני רק לשפלה ולגבולה עם הרי ירושלים, שכן מוצאו טרופי והוא אינו מותאם לקור השורר בהרים - אולם נוכל למצוא באזור ירושלים עשרות חרובי בר הפורחים ועושי פרי וגם הרבה עצי חרוב נטועים בתוך ירושלים עצמה. התפוצה בגלילות: החרמון והגולן (נדיר); בשדרת ההר המרכזי: הכרמל, הגליל העליון והתחתון, הגלבוע, הגליל התחתון ושומרון (נפוץ), הרי יהודה (מצוי); בקעת חולה (נדיר מאוד), בקעת כנרות ובית שאן (מצוי), עמק יזרעאל (נדיר מאוד); חוף הגליל (נפוץ), עמק עכו (מצוי), חוף הכרמל (נפוץ), השרון (מצוי), פלשת (נדיר); כל השפלה (נפוץ); מדבר שומרון (מצוי), מדבר יהודה (נדיר מאוד), צפון הנגב (נדיר מאוד), הר הנגב (נדיר מאוד), סיני (נדיר מאוד); הגלעד (מצוי), אדום (מצוי). עץ החרוב יוצר יחד עם אלת מסטיק חברות מפותחות של "יער פארק פתוח" על קרקעות טרה-רוסה ברום נמוך של עד 300 במפנים מזרחיים ומערביים של ההרים ובמפנים דרומיים ברום גבוה יותר, שאקלימם חם ויבש, שם עצים מקבלים קרינה חזקה ויעילה של השמש. חברות צומח אלה שולטות בשפלת יהודה הנמוכה על קרקעות רנדנזיות, באזור טובאס-הגלבוע שולט החרוב באשדות המזרחיים של השומרון המזרחי בכמות משקעים של 300–400 מ"מ, במישור החוף על קרקעות כורכר (למשל רכס הכורכר מצפון לנתניה) ובמורדות הכרמל. מלווה נוסף של החברה במקומות סלעיים בכרמל ובגליל הוא עץ זית אירופי הגדל בר. המלווה העיקרי של החרוב בדרום שפלת יהודה והרי יהודה הוא אשחר ארץ-ישראלי. עצים רבים בקרבת החוף קיבלו צורה ייחודית כאשר עיקר הנוף מוטה לכוון של נגד הרוח (צורת דגל). הענפים הצעירים מול הרוח נצרבים ממלח הים, בעוד שבעורף, ענפי העץ מוגנים יותר. יש המפקפקים בעצם היותו של יער הפארק של החרוב בארץ יחידת צומח טבעית ולא כל שכן כמי ששייכת לחורש הים תיכוני. ישנה סברה שהחרוב הוא עץ שהגדיל את תפוצתו רק במאות השנים האחרונות, משקטן הלחץ של התערבות האדם, עצי החרוב מתנוונים ומוחלפים בהדרגה על ידי עצי חורש אחרים. מכאן ייתכן, שעצם קיומה של החברה מבטא פעילות של האדם ולאו דווקא קשר לתנאים אקלימיים. אזור הצמיחה של החרוב המצוי הוא כיום חורש של מדרגת הרום הנמוכה בכל אגן הים התיכון, באזורים הסמוכים לחופי הים התיכון. בטורקיה, יוון וכרתים נפוץ בה מאוד לצד החרוב ערער אדום, ובמערב הים התיכון, זית אירופי.
גידול החרוב בארץ ישראל
החרוב אינו מוזכר בתנ"ך, ואף לא זכה להיכלל בין הפירות שארץ ישראל נשתבחה בהם. הממצא הבוטני ארכאולוגי מתקופת המקרא הוא דל ונראה שרק בתקופת המשנה והתלמוד הוא הפך לעץ נפוץ ונמנה עם עצי הפרי החשובים של ארץ ישראל. החרוב נזכר פעמים רבות במקורות ההלכה והאגדה שבספרות חז"ל. בתקופה זו ואחר כך בימי הביניים, החרוב נמנה עם "הפירות היבשים" שניתנים להעברה ממקום למקום בלי שיתקלקלו ומתאים גם לייצוא. כמו כן, פרי החרוב נחשב למרכיב מזון בסיסי של דלי העם והנזירים במדבר.החרוב היה גידול חקלאי בעל משקל משני בארץ ומעמדו בתרבות החקלאית של ימי הביניים - החל משלהי התקופה הביזנטית ועד לראשית התקופה העות'מאנית - לא רק שנשמר אלא אף התחזק. בתקופה זו הגיע החרוב לשיא תפוצתו ויוקרתו והמקורות מזכירים אותו פעמים רבות כעץ חשוב בתרבות האנושית בארץ ישראל. תפוצת החרוב, שלפני כן היה נפוץ כעץ בר ותרבות בבתי גידול המתאימים לו, התרחבה לאחר הכיבוש הערבי (640 לספירה) לאזורים נוספים. הכנסתו לתרבות החקלאית כעץ תרבות נטוע הביאה להתרחבות תפוצת עצי החרוב גם לכל אזורי ההר הים תיכוני, כמו למשל בהרים הגבוהים והקרירים של השומרון. כיום הוא נמצא שם רק כתופעה שרידית. בתקופה זו החרוב הוכר על ידי החקלאים בארץ כעץ פרי שיש לקיימו. החקלאים טיפחו זני חרובים משובחים, נושאי פירות עתירי סוכר, בעלי ציפה רכה ומתוקה יותר מאלה של הזנים המצויים כיום בארץ. מזני אותם פירות התקיימה תעשייה גדולה להפקת מגדנות, ובמיוחד 'דבש החרובים', תעשייה שנשאה רווחים רבים ורוב תוצרתה נשלח לייצוא. הגאוגרף הירושלמי בן המאה ה-10 מוקדסי מתאר את החרוב כאחד הגידולים הנפוצים באזור. הוא מובא אצל עוד כותבים בני התקופה כמו הרופא הירושלמי אלתמימי שמונה שלושה זנים לחרובים ומתאר את תכונותיהם הבוטניות והרפואיות גם איבן סינא משבח את תכונותיו הרפואיות של החרוב ה"שאמי". עדות נוספת לתפוצתן של החרוב היא העובדה שמסקירה של מקורות היסטוריים מימי הביניים עולה שמתוך עצים שנשמרו במקומות קדושים תפס החרוב את המקום השני (אחרי אלה ולפני אלון) בראשית התקופה הממלוכית (1260–1517) המשיך החרוב להוות עץ חשוב בתרבות החקלאית. החרוב נמנה בין גידולי סוריה רבתי (אלשאם) אשר היו חייבים במס לשלטונות. התעשייה הארץ ישראלית של מגדנות החרוב, שהייתה מפורסמת בכל עולם האסלם כבר מהתקופה הערבית הקדומה, המשיכה לשגשג בתקופה הממלוכית. גידול זה התאים לתקופה בה מעמד החקלאות בכללותה נמצא בשפל, שכן תעשייה זו לא דרשה משאבים והשקעה גדולה. העיר שכם הייתה מפורסמת במיוחד בתעשיית הממתקים המיוצרים מהחרוב. על רקע המחסור במוצרי מזון בארץ בסוף התקופה הממלוכית, מציינים מקורות אחדים את דבש החרובים כאחד מהמאכלים הבסיסיים הנפוצים בארץ. החל מתקופת ימי הביניים מופיע החרוב כאחד מהצמחים שהוצעו לזיהוי 'דבש היער' שהיה מזונו של יוחנן המטביל (מתי, ג ד). מסורת זו היא אשר הקנתה לחרוב בתרבות הנוצרית ובלשונות האירופיות את הכינוי 'לחם יוחנן המטביל'. הודות לייחוס זה היה החרוב מצרך שנמכר באירופה בין מיני התבלינים שהובאו מהמזרח. נראה שרק בשלהי התקופה הממלוכית ואילך, התחילה לרדת חשיבותו של החרוב בתרבות החקלאית. תהליך זה היה איטי וטרם הורגש באופן משמעותי באותה עת. מאז החרוב נמצא בנסיגה הדרגתית מאזורי ההר הגבוהים, והוא נותר להיות עץ מרכזי בנוף רק באזורים החמים יותר. מכל מקום כנראה שעם הזמן נעלמו הזנים המשובחים של החרוב, שהיה להם מוניטין כה גדול בתקופות הקדומות.
גידול החרוב מראשית ימי המדינה
בשנת 1948 היו כ-250 אלף עצי חרוב, בשנת 1963 היו בישראל 750 אלף, מהם 200 אלף בחורש טבעי, והשאר מורכבים על שטח של 22 אלף דונמים במטעים. בשנות החמישים, קרן קיימת לישראל, ייערה שטחים לא גדולים בחרוב מזן קפריסין, כמקור תזונה להאבסת פרות החלב ועופות ולחומר גלם לתעשיות השונות, ליערות אלה לא הייתה הצלחה והייעור בעצי חרוב לא התפתח. משנת 1948 ועד 1956 ניטעו 166 אלף עצי חרוב.. בישראל, קק"ל מתחזקת כ-50 אלף דונם חורשים של עצי חרוב. חלקם נמצאים בפארק בריטניה וביער בן שמן, ליד תל חדיד. תעשיית המזון מייצרת מהחרוב שימושים מרובים: דבש חרובים, מולסה, בסיס סוכר, סיבי חרוב וגם קוסמטיקה. זרעי החרוב מכילים רכיב ייחודי שהוא ג'לטין מן הצומח הנקרא "גאם" (GUM) ומשמש בתעשיית הגלידות האיכותיות, יוגורט ומזון לתינוקות כמייצב מזון הנחשב לאיכותי מבין מייצבי המזון. יבול החרובים בישראל מגיע לכמה אלפי טונות.
החרוב במקורות
בניגוד לאי-אזכורו בתנ"ך, החרוב מוזכר פעמים רבות בתלמוד ובספרות המדרשית. כך בסוגיית תנורו של עכנאי מסופר על רבי אליעזר, שעשה נס בחרוב וגרם לו לזוז ממקומו. עוד מסופר על רשב"י ובנו שברחו למערה בגליל מפני הרומאים, וניזונו שנים ארוכות מפרי עץ זה עוד מוזכר שחוני המעגל ראה אדם נוטע חרוב ותמה עליו כיוון שהעץ היה אמור לתת פירות רק לאחר 70 שנה מזמן נטיעתו כפי שמוזכר בבבלי (נתון זה עומד בסתירה לעובדה שהחרוב מניב כבר לאחר כשש שנים. יש המסבירים זאת לאור העובדה שהחרוב הוא עץ דו-ביתי, ונדרשים לפחות שני עצים, זכרי ונקבי, כדי לתת פרי. אולם אחת לכ-70 שנים העץ עשוי לשנות את מינו ולהפוך לדו-מיני. חוקרים טוענים שאין עדות לתופעה. לכן, אדם שנוטע עץ חרוב בודד ייאלץ לחכות 70 שנים עד שעץ זה יוכל להניב פירות. על כך ענה אותו אדם לחוני: "כשם שנטעו אבותי לי, כן נוטע אני לבני". למרות האמור, על פי רב סעדיה גאון הנכאת המוזכרים בין זמרת הארץ (בראשית, מ"ג, י"א) הם החרוב. כמו כן, יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו פרק א' - "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, כי פי ה' דבר" (אם כי ע״פ המסורה יש לקרוא: חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ). במשך השנים השתרש מנהג אכילת חרובים בט"ו בשבט, מכיוון שהפרי היבש משתמר לאורך זמן רב ואפשר להעביר אותו ממקום למקום בלי שייגרם לו נזק.
תכונות רפואיות
ברפואה העממית יש המשתמשים בחרוב כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים[43]. למרות האמור, על פי רב סעדיה גאון הנכאת המוזכרים בין זמרת הארץ (בראשית, מ"ג, י"א) הם החרוב. כמו כן, יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו פרק א' - "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, כי פי ה' דבר" (אם כי ע״פ המסורה יש לקרוא: חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ). במשך השנים השתרש מנהג אכילת חרובים בט"ו בשבט, מכיוון שהפרי היבש משתמר לאורך זמן רב ואפשר להעביר אותו ממקום למקום בלי שייגרם לו נזק.
שימושים
החרוב משמש באוכלוסיות רבות למאכל, כמו גם לייצור תרופות מסורתיות. בעבר, החרוב שימש גם לייצור קמח ומתוקים.
